‍מערכת החינוך 2025: אתגרים והזדמנויות

תודה רבה על הזכות לדבר לפניכם, ותודה למנכ"ל רשת אמית, ד"ר אמנון אלדר, שמוביל את הרשת המפוארת הזאת כבר עשרים ושתיים שנה, ולסהר סיגאוי, מנהל תחום המצוינות ברשת, על ההזמנה.

כבוד גדול הוא להופיע ברשת כל כך ותיקה, כל כך מצליחה וכל כך ערכית. והדבר הזה ניכר בכל מקום שבו רואים אתכם או שומעים עליכם. מאחר שכאן יושבים האנשים שעושים זאת, חשוב לי לומר לכם – כל הכבוד לכם.

על פי התוכנייה, התפקיד שלי הוא לעודד אתכם לקבוע מדדים ולפעול על פיהם. פירוש הדבר להתחיל בתוצאות, כי תמיד מתחילים מהסוף. להבין איפה הצלחתם ואיפה לא הצלחתם, ואז לחזור לאחור. ולנתח. קודם כול – להבין עם מי לא הצלחנו, אצל אילו ילדים או קבוצות לא השגנו את התוצאה הרצויה. ואז לחזור עוד שלב לאחור, ולשאול מה עשינו שכן עבד, ובעיקר מה עשינו שלא עבד.

הידע הזה, חברים, נמצא לרוב בשטח. אצל המורים. אצל התלמידים. אצל ההורים. הם יודעים הרבה יותר טוב מכל מומחה. התפקיד של המומחים הוא בעיקר לעזור לשאול את השאלות הנכונות. ואחרי ששאלנו, ואחרי שהבנו, צריך לפעול. לקבל החלטות. להסיט משאבים. לשנות נהלים. זה הנאום הקבוע שלי על מדידת תוצאות. אני נותן אותו כבר כמעט עשרים שנה.

תסלחו לי, אבל אחרי הרבה מאוד מפגשים כאלה אני חש שכולנו כבר מכירים את תורת המדידה. והבעיה היא לא להציג את האידיאל, אלא לנהל לאורו את החיים עצמם. כל מי שניהל ארגון, גם אני בראמ"ה, יודע את התורה, אבל יודע גם שמאוד לא טריוויאלי להנחיל אותה. ועוד פחות טריוויאלי ליצור למורים בעלות עליה.

ואני שואל: למה? למה לא הצלחנו אחרי כל כך הרבה שנים להנחיל תרבות של מדידה בתהליכי העבודה השוטפים של המורים? של המנהלים? וגם שלנו במטה?

יש הרבה תשובות אפשריות על השאלה הזאת.

הראשונה והכי חשובה היא שבסוף הם, אתם, רואים את הפנים של הילד או הילדה. וכשאיש חינוך אמיתי רואה ילד, כל מה שקורה מסביב פחות רלוונטי. לא מדדים ולא טפסים ולא דיווחים. כי ילד זה דבר מורכב. ועגול. ואין לו מספר על המצח. ואנחנו רוצים במערכת שלנו אנשי חינוך אמיתיים. יש לנו ברוך השם הרבה כאלה. ואסור לנו להפוך אותם לטכנוקרטים של מדדים. אני גדלתי עם אימא שהיא גננת בחינוך המיוחד, ובתור ילד אני זוכר את הלילות ואת הימים שהשקיעה בכל ילד כזה. זה החינוך האמיתי. ואוי ואבוי לנו אם המדידה תהפוך את המורים שלנו לחשבים.

אבל, אימא שלי גם השקיעה המון באבחונים, כי היא הבינה שהאבחונים האלה – שגם הם מדידה – עוזרים לילד, ועוזרים לה לעזור לילד. וכאן מגיעה התשובה השנייה על השאלה למה זה לא עובד: כי ברבים מהמקרים לא אנחנו קובעים לעצמנו את המדדים. כשמישהו אחר קובע לך את המדדים, הם לא תמיד מדויקים, ואין לך באמת בעלות עליהם. זה לא שלך. גם אם המדד נכון. כשאתה הוא שקובע מה צריך לדעת, ובוחר את האבחון והוא נותן לך ערך – זו הרגשה אחרת.

כולנו יודעים שאין דבר חזק יותר מלהנחיל למישהו בעלות על משהו. כשהרמב"ם אומר ב"שמונה מעלות צדקה" –

"מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאֹל" (משנה תורה, הלכות מתנות עניים י׳:ז') –

הוא מתכוון כמובן לצדקה לעניים, אבל עשיית שותפות היא כנראה הדבר הכי חזק גם במדידה. אכן, ברבים מהמקרים היא מוגבלת. כי את המדדים לכאורה מגדירים מלמעלה. אבל, ועל כך נדבר בהמשך, "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" (בבא מציעא נט ע"ב). יש דרך לעשות זאת אחרת.

תשובה שלישית על השאלה למה לא הצלחנו להנחיל תרבות של מדידה היא שתחרות בחינוך עובדת עד גבול מסוים. היינו שם בימי המיצ"ב לפני עשור. היו לנו טבלאות הליגה. היו שחשבו – ויש שעדיין חושבים – שאם רק יהיו לנו עוד מבחנים ועוד תחרות, נצליח יותר. אבל בתי ספר אינם מוצרים  שמתחרים על מקום על המדף, רשתות חינוך אינן "שטראוס" או "תנובה", ומערכת חינוך צריכה גם אמון, ואמונה ורוח – לא במקום מדידה, אלא לצד המדידה וכחלק ממנה.

ואלה כמה מהסיבות שאני לא באמת יכול לעמוד כאן ולעשות את התפקיד שהוגדר לי בתוכנייה. כי הרבה פעמים בשיחות עם אנשים שרואים הכול מלמעלה, החיים נראים כל כך פשוטים, והדרך נראית כל כך ברורה. אבל היא לא. ובדיוק כמו שאני, כמי שאמון על המדידה במערכת החינוך, אומר לכם את זה, אני חושב שנכון שאתם תגידו את זה למורים, להורים, וכן, גם לתלמידים שלכם. מי שמצפים שיהיה לנו עולם לינארי פשוט של סיבה ותוצאה – פשוט מנותקים.

וראמ"ה לא מנותקת.

אנחנו מבינים שהעולם אינו לינארי, ומדידה היא אמצעי ולא מטרה, והפנים של הילד אומרים יותר מכל מבחן, וחשובים מכל מבחן.

אבל אנחנו גם מבינים שאם לא יהיה לנו מצפן שיראה לנו דרך – הסיכוי שנחצה את כל המכשולים בדרך הוא אפסי. לכן, גם אם המדדים לעולם לא יצליחו לתפוס את המציאות המורכבת, אנחנו זקוקים להם כדי שיכווינו אותנו.

והאחריות שלנו, כמי שמודדים – וכמי שנמדדים בעצמנו – היא לנהל את התהליך הזה בזהירות. כל אזרח משקיע בנו, בראמ"ה, כשמונים שקלים בכל שנה – כדי שנייצר את 30 מיליון נקודות המידע בשנה, כדי שננתח אותן, כדי שנסייע לכם להפוך אותן לעשייה; אבל גם כדי שהנתונים שלנו יישארו אמצעי ולא מטרה, שלא ייתפסו כעונש או כאיום – לא על התלמידים, לא על המורים ולא על המנהלים. כדי שהנתונים שלנו יתוו דרך. כדי שיהיה אפשר גם לפעול לפיהם, אבל גם – אם צריך – להתעלם מהם ולומר: "זה אומנם נראה כאילו אני מתרחק מהתוצאות, אבל אני יודע שאני בדרך הנכונה, גם אם תידרש לכם בראמ"ה עוד שנה לגלות זאת". זה בסדר.

ועשינו בשנים האחרונות כמה דברים כדי שזה יקרה, ואני רוצה לשתף אתכם בהם. וכמו שאנחנו עשינו זאת כדי לעזור לכם, אני חושב שנכון שאתם כמנהלים תפעלו באותה דרך מול המורים שלכם, כדי ליצור תרבות של מדידה, כדי שמדידה תישא עִמה ערך, כדי שהיא לא תאיים.

אין עוד ציונים:

הדבר הראשון שעשינו היה לבטל את הציונים ולחסל את טבלאות הליגה. חינוך אינו ספרינט, וראמ"ה היא מצפן, לא סטופר. היא גם מדברת במילים, ולא במספרים. מי שקורא אותנו לא צריך להיות סטטיסטיקאי, להבין מה זה סולם 500 ומהי סטיית תקן, והאם פער של עשר נקודות הוא מובהק או לא. אנחנו מסווגים את בתי הספר לחמישה הֶקבצים – על פי מצבם בהשוואה לדומים להם. כך זה נראה בדיווח שמנהלי היסודי קיבלו לפני כמה שבועות. אנחנו, אגב, משקפים גם לתלמידים שהמבחן אינו אישי שלהם, אין בו ציון, והוא נועד לעזור לבתי הספר ולמערכת החינוך כולה.

דוח קצר – ונגיש:

אחרי שהסרנו את הציונים, בנינו את הדוח מחדש כך שבשני עמודים נוכל לשקף למנהל מה החוזקות ומה האתגרים שלו – על פי תחומי הידע, המיומנויות והערכים של דמות הבוגר. מה התחזק, איפה התרחקנו, ובמה נכון שאתם כמנהלים תתמקדו. וכפי שאנחנו מנסים להנגיש את זה לכם, אני חושב שטוב תעשו אם תצליחו להנגיש זאת למורים. מורה רוצה לדעת מהמדידה מה הוא צריך לעשות ועם מי. המספרים, האקסלים ועומס המידע מרחיקים אותנו, לא עוזרים לנו.

כך נראה הדוח החדש של ראמ"ה לבתי הספר:

מתן בחירה למנהלים:

דבר נוסף שיכול לעזור לכם כמנהלים לנהל נכון את המדידה בבתי הספר שלכם הוא יכולת הבחירה. מערך המבחנים והסקרים במערכת החינוך שמוצג לפניכם כולל שורה של אירועי הערכה. כן, כמערכת אנחנו חייבים לדעת מה קורה בבית הספר. זו המחויבות שלנו. אבל לצד מדידת החובה, בית הספר יכול לבחור לעשות מדידות נוספות. אנחנו דוגמים כל שכבה לתחום אחד, ואתם כמנהלים יכולים לקחת אחריות ולומר: אנחנו רוצים מידע נוסף.  

לצד זה אנחנו עובדים קשה כדי לאפשר לכם ולמורים בחירה רבה יותר גם בכלי הערכה פנימיים, דיגיטליים, נוחים, שחוסכים זמן ומביאים עִמם ערך. כלי "תנופה" הדיגיטליים התמקדו בשנתיים האחרונות בשפה – בקריאה, כתיבה ודיבור בעברית, ערבית ואנגלית, אבל בקרוב יורחבו. השילוב של הבחירה בתהליכי ההערכה מעלה את הסיכוי שתמדדו מה שחשוב לכם, ומאפשר לכם לתת למורים בעלות על המדידה, ובעיקר על השאלה מה עושים אחרת אחרי שיודעים.

תעודות הערכה לתלמידים:

דבר נוסף שעשינו בשנה שעברה הוא לתת תעודות הערכה לתלמידים על ההשתתפות, וגם לשאול אותם איך היה. אני בוגר של מועצת התלמידים הארצית, בימים שבהם משרד החינוך הסתכל עלינו מלמעלה למטה. המציאות הזאת לא הייתה נכונה אז – והיא בטח לא נכונה היום. התלמידים הם השותפים שלנו. הם מבינים, הם קוראים, הם יודעים, וכמו שאנחנו מלמדים אותם – יש דברים שהם יכולים ללמד אותנו. תעודת הערכה היא הדרך שלנו לומר להם תודה, כי הם עוזרים לנו להבין כיצד לפעול.

הרחבת המדידה – גם אל הסמוי מן העין:

כאשר הרב ישי יזדי, המנהל הפדגוגי של רשת "בני יוסף", נתן שיעור בראמ"ה, הוא הביא את דבריו של רבי יצחק במסכת תענית:

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בְאֲסָמֶיךָ" (דברים כ"ח, ח'). תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ“ (בבלי, מסכת תענית – דף ח', עמוד ב').

על פניו, אמר הרב יזדי, בהגדרה – הברכה נמצאת במקומות שאי-אפשר לראות ואי-אפשר למדוד. זה נכון. אבל זה לא מצדיק לא לנסות. כדי שהמדידה תיצור ערך, אנחנו צריכים לאפשר למורים וגם לכם למדוד את הדברים שלדעתכם הם חשובים. לא רק ידע, גם ערכים. מאהבת הדעת, לאהבת האדם, לאהבת הארץ. וגם מיומנויות.

אני שמח להכריז כאן שהשנה, בפעם הראשונה אחרי עשרים שנה, ראמ"ה משלימה פיתוח של מבחן חדש, ניסיוני, שממוקד במיומנויות חוצות התחומים, מבחן "תנופה למחר". אחרי תהליך פיתוח ארוך, נציע לבתי הספר מבחן דיגיטלי, חדשני, רב-תחומי, באמצעות הטלפון הנייד, שיכניס את התלמידים להקשר מהחיים – ויבקש מהם לפעול בו: לחפש ב-WAZE, לכתוב פוסט, ליצור תמונה ב-AI. פיתחנו מחוון כדי לבדוק כיצד הם מתמודדים עם מיומנויות המאה ה-21. חשיבה ביקורתית, יצירתית, אוריינות מידע ואוריינות דיגיטלית. הרישום למבחן כבר החל, ואני מזמין אתכם להיכנס לאתר ולהירשם.

לצד המבחן החדש אנחנו שואלים שאלות רבות נוספות. למשל, האם התלמידים מאמינים שהם יכולים להצליח? או שנתנו להם תחושה שיש כאלה שלא יצליחו לעולם? אנחנו בוחנים אפשרות לשלב Emojis בסקרים שלנו, אבל מה שלא נעשה, תמיד, ככלות הכול, יהיה משהו סמוי מן העין בבית ספר. משהו שאתם מייצרים, שהוא קסם שאי-אפשר למדוד.

ואני אומר את זה כי גם בתוך בתי הספר שלכם יש "אקס פקטור" כזה, והמורים צריכים לדעת שהמדידה לעולם תהיה חלקית. כמה שלא נמדוד – אתם, הרשת, או אנחנו – תהיה גם ברכה, והיא תמיד תהיה במקום הסמוי מן העין.

לסיכום:

יש לנו עוד הרבה עבודה כדי שהנתונים ישאו עִמם ערך, ובעיקר לא יצריכו כל כך הרבה התעסקות מצִדנו. יש גם הרבה תשובות על השאלה למה כל כך קשה לנו לאמץ תרבות של מדידה. להסיט שעות. לבטל תוכניות בגפ"ן. לקנות אחרות. ולקבל החלטות קשות. אבל בשורה התחתונה, מדידה מניבה ידע, ובלי שנדע יהיה לנו קשה מאוד לפעול. אסור שהמדידה תהיה חזות הכול, אבל זה לא אחראי מצִדנו לראות בה נטל מעיק ולא למצות את הערך הטמון בה.

לפני כעשרים שנה גיבשנו את מתודולוגיית התכנון בממשלה, כתבנו את מדריך התכנון הממשלתי, עיגַנו את תהליך הגיבוש של תוכניות העבודה, את אגפי המדיניות שיש היום בכל משרד, ואת החובה לקבוע מדדי תוצאה. יש היום הרבה מאוד תכנון במערכת, הרבה מאוד מדידה. האם היא הביאה עמה תוצאות? האם היא הפכה את הממשלה לטובה יותר? אני לא בטוח. והדוח האחרון של מבקר המדינה בנושא התנהלות המערכות האזרחיות לאחר השבעה באוקטובר משקף זאת.

אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים לוותר לעצמנו. גם אנחנו, שאמונים על המדידה, צריכים להסתכל על הנתונים בעיניים, ולפעול. להציב תוצאות, להבין מה קורה - ולשנות מה שנדרש. ואני מפציר בכם שתנסו לעשות זאת גם אתם. גם זו החובה שלנו כאנשי חינוך.

‍

אחת מהסוגיות המרתקות בעולם המדיניות הציבורית היא סוגיית האמון. לרוב, אנחנו מתמקדים בשאלת האמון של הציבור כלפי הממשלה. בספר שפרופסור ג'וליאן לה גראנד פרסם לפני כעשור, הוא ביקש לבחון את הסוגיה ההפוכה. האמון של הממשלה כלפי הציבור. הטענה שלו הייתה שכאשר אין לפקידי הממשלה אמון בציבור, במצב בו רוב הציבור לא בא לרמות אף אחד, הפקידות הממשלתית תגבש מדיניות שגויה מהיסוד. במקום לעזור, היא תפקח. במקום לסמוך, היא תחשוד.

היא תחייב רופאים להחתים כרטיס נוכחות, כי אין אמון שהרופא לא מרמה. היא לא תאמין שמורים עובדים גם בבית, אז תסרב לשלם להם. היא תשלם לאזרח קצבה רק אחרי שנבדקו כל הטפסים, גם אם הוא נמצא במצוקה. היא לא תיתן לאף עובד בממשלה לבצע רכש, שמא חלילה יקנה במכולת של אחותו. מי מכם שמגיע מהמגזר השלישי מכיר זאת היטב. החשב חושד. היועץ המשפטי חושד. אם אין לך אישור ניהול תקין, אתה הרי או מעלים כספים, או מלבין כספים. והתוצאה של מדיניות כזו, במצב שבו רוב האנשים לא באים לרמות, היא נזק גדול. פקידות שאין לה אמון באנשים שלא באים לרמות אותה - תרצה כל הזמן לפקח. ובוא לא נתבלבל: הרגולציה הזו לא תגרום לאף גנב לא לגנוב. היא תאמלל את חייהם של כל היתר.

ועכשיו אני מבקש מכם לקחת את אותו עיקרון שכולנו מכירים, ולהפעיל אותו על החינוך החרדי. החשבים והיועצים המשפטיים - הם אנחנו. העמותות הן מפעילי הרשתות החרדיות. לחלקנו, רמת חוסר האמון שלנו במה שקורה ברשתות האלה היא עצומה. אנחנו גם לא באמת יודעים. וכך, אנחנו הופכים כולנו לאותם פקידים שחושדים בכולם, תמיד. אם באמת כולם מרמים אותנו כל הזמן, הרווחנו. אבל אם הרוב לא מרמים, אנחנו מייצרים מדיניות ציבורית גרועה, כפי שג'וליאן לה גראנד הסביר באותו ספר. מדיניות שמאמללת את החיים לאנשים שרוצים לעשות טוב, כמו הרבה עמותות שיושבות כאן, ולא באמת עוצרת את מי שצריך לעצור.

ואחרי ההקדמה הזו, אני מבקש לדבר היום על אחד מהממצאים החשובים שעלו ממחקר פיזה 2022 - מצבן של הבנות החרדיות. אותה קבוצה שידענו שהיא כן משתלבת בשוק התעסוקה, אבל לא ידענו מה קורה איתה ברשתות החינוך החרדיות. דרך פיזה, אני מבקש לשתף אתכם במסע שאני עובר בשנה האחרונה בניסיון לקדם תהליכי הערכה כדי לעזור לאותן רשתות להצליח. אני מבקש לשתף אתכם כי אני חושב שחוסר האמון הכמעט מוחלט שיש ביחס לחינוך החרדי עלול להוביל אותנו למקום לא טוב. הגיע הזמן לעצור רגע, כחברה, מהמרוץ הזה לתהום. ראינו לאן הוא מוביל אותנו.

את המסע הזה התחלתי בשאלות. מה אנחנו רוצים מהבוגרים של מערכת החינוך שלנו, כולל אלה מהקהילה החרדית? אני לא נכנס לסוגיה החשובה של שוויון בנטל. אני כן רוצה להתמקד במערכת החינוך. בחוק חינוך ממלכתי שנחקק ב-1953 יש תשובה. מהי מטרת החינוך? קודם כל, "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו". זו המטרה הראשונה.  

אבל לשם מה? לשם מה אנחנו כמערכת מבקשים לייצר בוגרים עם ידע, מיומנויות וערכים? החוק קובע שעלינו להנחיל את עקרונות מגילת העצמאות וגם "ללמד את תורת ישראל". אבל למה? רק כסף? צמיחה? ייצוא? התשובה שלי כללה שלושה דברים, מרמת הפרט עד רמת המדינה:

1. אנחנו רוצים שכל אחד, כל אזרח, יממש את השאיפות שלו. בין אם הוא רוצה להיות רופא, אסטרונאוט, כלכלן או רב גדול.
2. אנחנו רוצים שאף אחד לא יהפוך לנטל על הקופה הציבורית, אלא אם נולד חלילה עם מוגבלות. זה נכון ברמת הפרט, המשפחה וגם הקהילה.
3. אנחנו רוצים כמדינה לשמור על הזהות שלנו, ולפתח את היהדות שלנו. זה הנכס הכי חשוב שיצרנו. אנחנו העם ש"הוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

צמיחה זה חשוב. בלעדיה אי אפשר. אבל בהרבה תחומים אחרים בחיים, אנחנו מסבירים לעצמנו שצמיחה כלכלית היא לא חזות הכל. מי שהוביל את הקריאה הזו הוא ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל. ואם אנחנו באמת מאמינים במושג של Beyond GDP, הוא צריך לחול על כולם. שוב - לא במחיר של תלות או נטל. אבל לכל אחד יש שאיפות שונות, ואנחנו כמערכת חינוך צריכים לאפשר לו לממש אותם. גם אם הוא חרדי.

‍לכן, בחודשים האחרונים אנחנו מנהלים את המגעים המתקדמים ביותר עם הרשתות החרדיות על כניסתן למערך ההערכה והמדידה הארצי מאז הקמתה של ראמ"ה, ב-2005. עדיין מוקדם לשתף בפרטים המלאים. כן אפשר לומר שאם באמת יתקיימו מבחנים וסקרים שלנו במערכת החרדית כולה, הדבר ייעשה באופן שיאפשר השוואה בינה לבין החינוך הממלכתי, יתבסס על אותם סטנדרטים שקבע המשרד, וינוהל באופן שיבטיח שכלי ההערכה יותאמו תרבותית לקהילה החרדית.

אוריינות במתמטיקה, במדעים ובקריאה: תמונת מצב תלמידים בני 15 (ראמ"ה 2023)

למדתי בשנה הזו שזה מסע ארוך, בשבילים שלא נשאר בהם גרם של אמון. וזו טרגדיה. זה לא עובד אם אין אמון. זה לעולם לא יעבוד. מי שרוצה לעשות מבחנים כדי לפקח, ימצא את עצמו בלי מבחנים ובלי פיקוח. כך בדיוק קרה במערכת החינוך הממלכתית ב-2018, אז ביטלנו שני מבחנים ארציים בשל הטיות שמצאנו. כדאי שנלמד מטעויות. מדידה שמאיימת על המערכת מעבר לסביר, מביאה תמיד לניסיונות הטיה, כפי שקרה במבחני המיצ"ב, שמאז נפסלו - לא חזרו לסדרם. מי שושב שאפשר לכפות מדידה ולקבל נתונים מהימנים, טועה ומטעה. לכן, מדידה שלא מבוססת על אמון, סופה שתיכשל. גם אם זה ייקח זמן.

מבחני פיזה, והתוצאות שהשיגו הבנות החרדיות, הראו לנו שאפשר לתת אמון במוסדות וברשתות שלימדו את הבנות האלה. לא אמון עיוור. גם בחינוך הממלכתי אין אמון עיוור. אבל במקום להניח שכולם מרמים אותנו, הגיע הזמן למדיניות ציבורית שנקודת ההתחלה שלה היא שונה. אפשר להניח שגם ברשתות החרדיות רוב המורים והמנהלים עושים את מלאכתם נאמנה, משקיעים את נשמתם, ומלמדים את הבנות לכל הפחות שפה, מתמטיקה ומדעים. הרי בעוד חוזר המנכ"ל של "לימודי הליבה" מדבר כמעט כולו על תשומות, על כמה שעות מלמדים איזה נושא, פיזה מאפשר לנו לבחון את התוצאות. ויש תוצאות.  

מה אנחנו רואים בפיזה? אנחנו רואים שינוי מתמשך במקומן של החרדיות בחברה הישראלית. נכון, לא מדובר על הבנים. ועדיין, כמחצית מהבנים לומדים ביסודי באותן רשתות. ואצל הבנות, במבחן הכי חשוב למדידת מיומנויות, לא רק ידע, אנחנו רואים שינוי במיקום היחסי שלהן לאורך שלושה מחזורים. במחזור האחרון הן ניצבות בשורה אחת עם החינוך הממלכתי. הפערים בין שתי הקבוצות מאוד נמוכים, גם אם לא מובהקים. במתמטיקה נקודה, במדעים ובקריאה שתים עשרה, שלוש עשרה נקודות. במונחים סטטיסטיים, זה לא מובהק. אבל תראו את התמונה של החברה הישראלית: החרדיות עברו מהמקום השלישי לעמדת הובלה.

רבים ניסו לבקר את הנתונים. הן רימו, זה לא מייצג, המשגיחות היו שלהן, נבחנו רק הסמינרים שסיננו. ואחרי שכל הטיעונים קיבלו מענה, עלתה השאלה - מה פתאום מובילות. במתמטיקה הן בסך הכל בנקודה לפני החילוניות, הפער לא מובהק, ומה שקרה זה שכולם ירדו, אבל החרדיות ירדו פחות. אבל הדיון כאן הוא הרבה מעבר לנקודה. אנחנו רואים שינוי ביכולות של הקבוצות השונות בחברה הישראלית. ואותי לימדו שכאשר רואים משהו שעובד, כדאי לשאול למה, ולנסות לחקות אותו. משהו במה שקורה בחינוך החרדי עובד. אנחנו החילוניים לא יודעים מה קורה שם, אז אנחנו מאוד חשדניים. אבל יש נתונים. וראמ"ה קיימת כדי להציג אותם.

אז במסע הזה שלי התחלתי לשאול. הדבר המדהים בעיניי הוא שההישג של החרדיות לא הגיע משום מקום. הושקעו כספים. קרו דברים. נכתבו נהלים. יש הרבה אבות ואמהות חילוניים להצלחה הזו, מהאג'נדה הכלכלית של מנואל טרכטנברג שאימצה הממשלה לפני כמעט עשרים שנה, דרך פרשנים ופרשניות בתקשורת שלא הרפו, ועד לעמותות שדרשו שוב ושוב שלא לוותר. השינוי הזה לא קרה בחלל ריק. יש עוד הרבה מה לעשות, אבל אפשר רגע לקחת נשימה ולהגיד, וואוו. שאפו. המנגנונים החברתיים שלנו אולי הרגו את האמון, אבל התוצאה לא רעה.

אבל לצד שינוי המדיניות הממשלתי, אני רוצה לציין עוד ארבעה דברים שמתנהלים אחרת בחינוך החרדי. דברים שכולנו מדברים עליהם שנים בחינוך הממלכתי.  

הדבר הראשון - אוטונומיה. הייתה מי שאמרה שכל פעם שמשרד החינוך רצה לעשות אוטונומיה, הוא שלח ספר נהלים עב כרס שהסביר איך תתנהל האוטונומיה. בחינוך החרדי, מקום המדינה, נאהב את זה או לא, יש אוטונומיה. ומהפגישות שלי שם, הם מתייחסים לאחריות שניתנה להם בחרדת קודש. כנראה שיש גם העסקה של קרובי משפחה (ואולי זה עדיף ממצב שבו אין מורים), וכנראה שיש גם רכש שלא מתבצע במכרז כהלכתו. אבל מעילה בכספי ציבור היא חטא דתי, וזה יותר חזק מכל חשב מלווה.

הדבר השני - מיקוד במיומנויות. רש"י כתב בפרשנות לאחד מעמודי התלמוד ש"בר אוריין" הוא "בן תורה". גם המונח דאורייתא מגיע מאותו שורש. תורת ישראל היא תורה אוריינית. זו היכולת לפרש. להבין. להיות ביקורתי. להיות יצירתי. וכמו במיומנויות, זה תמיד מבוסס על ידע. אבל ידע לבד, ה"פשט", לא מספיק. בלי אוריינות אי אפשר. כאשר דיברתי על תוצאות פיזה באחת הרשתות, עצר אותי המנכ"ל וביקש להכניס לחדר את המפקחת על לימוד המיומנויות. יש כזו.

הדבר השלישי - נחישות והתמדה. המשגיחות שלנו במבחן פיזה מדווחות שהבנות החרדיות לא עזבו את המחשב עד שסיימו את השאלות. תגידו לי - "זה לא הוגן, החילוניות כן עזבו". אבל שימו בבקשה כובע אחר. רוב הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן בעולם המודרני הן כאלה שמחייבות נחישות והתמדה. אין פתרונות קלים. היכולת להיות נחוש, להתמיד, להתמקד - היא קריטית. כשאומר לי רב באחד הסמינרים, שהן מצליחות כי אין בכיתה טלפון נייד ואין הסחות דעת, הוא יודע על מה הוא מדבר.

הדבר הרביעי - מערכת תמריצים. בשיחה עם אחד מהרבנים החשובים בסמינרים של הבנות החרדיות, הוא שאל אותי מה יוצא להם מהמבחנים שלנו. אמרתי לו שחשוב לדעת אם הסמינרים הצליחו. הוא הסתכל עליי במבט של אדם מבוגר שראה הרבה ומדבר מעט, ואמר לי שהם מודדים את התוצאות האמיתיות. שילוב בתעסוקה. מתברר שחלק מהסמינרים עוקבים אחרי הבנות שלהן אחרי סיום הלימודים. אם זה נכון, הוא בוחן את עצמו בתלושי שכר, ולא במבחני מיצ"ב. וזה עוד לפני שאמרנו שחרדית בהייטק היא שידוך יותר טוב מחרדית שעובדת בהוראה. אם אותה מתכנתת תצליח לפרנס גם את בעלה האברך, מה רע?

ועכשיו, בואו נהיה לרגע כנים עם עצמנו. חלק מהדברים האלה - בהתאמות כאלה ואחרות - היינו שמחים לאמץ גם בחינוך ממלכתי. חשוב שמנהלי בתי הספר ידעו מה קורה עם התלמידים שלהם אחרי שסיימו ללמוד. עדיין לא מצאנו את הדרך להפוך את הטלפונים הניידים לנכס ולא לנטל שפוגע ביכולת הלמידה. בראמ"ה אמנם סיכמנו לשנות את תמהיל השאלות במתמטיקה, כך שיהיו יותר שאלות אורייניות, וניתן ציון לכל מיומנות, אבל ההערכה אצלנו עדיין מבוססת ברובה על ידע. וביחס לאוטונומיה, עדיף שלא לדבר. אני מאמין גדול במערכת הציבורית ובחינוך הממלכתי. שמודדת תוצאות, ונותנת מרחב וגמישות לניהול התשומות והעשייה. בתי הספר שלנו לא כאלה.

אני לא יודע אם מערכת החינוך החרדית עובדת. אני רק יודע מה הראה מבחן פיזה ביחס לחרדיות. אבל אני חושב שבמקום לכפות עליהם להיות כמונו - כדאי שנעצור רגע ונשאל איך אנחנו מצליחים לאמץ את הדברים הטובים שיש אצלם. בוא נלמד זה מזה, במקום לריב זה עם זה. החינוך החרדי אמנם מופעל על ידי עמותות, אבל הכסף הוא כסף ציבורי. אם הוא עומד בתוצאות שמערכת החינוך הגדירה לעצמה, כולן, וגם מלמד הרבה יהדות, באמת נרצה שיעבוד לפי התקשי"ר? לפי חוק חובת המכרזים? האם זה שמיכרזנו את עצמנו לדעת יצר ממשלה יותר טובה? יותר מתפקדת? אין עוד פרשות שחיתות?

ועוד הערה. זה שבית הספר מופעל על ידי עמותה, לא הופך אותו לבית ספר פרטי. ממש לא. אם הכסף ציבורי. אם הסטנדרטים ציבוריים. אם הפיקוח ציבורי. ואם ההערכה ציבורית. זה ציבורי. גם קופות החולים הן עמותות, ועדיין מערכת הבריאות שלנו היא מערכת ציבורית. אז בואו נעצור רגע לפני שאנו מכריזים על מותה של המערכת הציבורית. אנחנו בשיח אמיתי עם הרשתות על מדידת התוצאות שלהן. אם נדע לבנות משהו יחד, יצרנו משהו משותף, לכל תלמידי ישראל.

יש לנו הרבה ללמוד אחד מהשני. בואו לא נשכח שכבר עשרים שנה לא עשינו רפורמה גדולה באמת במערכת הממלכתית. אפילו את מסמך דמות הבוגר אנחנו עדיין מתקשים ליישם. רלוונטיות ההוראה בתיכונים נתפסת נמוכה כבר שנים. אנחנו לא מצליחים לפרוץ דרך בפיזה, פירלס משקף שיש לנו בעיה גדולה בשפה ביסודי, ועדיין לא מצאנו איך משנים את מעמד המורה.

יש לנו הרבה אתגרים. גם בראמ"ה. אנחנו צריכים להבין איך אנחנו באמת מביאים ערך. לכל בית ספר. גם הממלכתי, וגם החרדי. לא כגוף פיקוח. לא כרגולטור. אלא כשותף, גוף מסייע. זה הדבר שאנחנו צריכים לעשות. גם עם בני יוסף, גם עם החינוך העצמאי, גם עם הסמינרים, בוודאי שעם יתר בתי הספר שאינם חרדים.

אז אם אנחנו רוצים לחשוב איך להצליח במבחני הפיזה הבאים, בואו נסתכל על ארבעת הדברים האלה שמאפיינים את המערכת החרדית. לא צריך להעתיק בלי לחשוב. כן צריך להכיר וללמוד. אם זה לא יועיל, זה בטח לא יזיק.