ד"ר גל אלון

אחת מהסוגיות המרתקות בעולם המדיניות הציבורית היא סוגיית האמון. לרוב, אנחנו מתמקדים בשאלת האמון של הציבור כלפי הממשלה. בספר שפרופסור ג'וליאן לה גראנד פרסם לפני כעשור, הוא ביקש לבחון את הסוגיה ההפוכה. האמון של הממשלה כלפי הציבור. הטענה שלו הייתה שכאשר אין לפקידי הממשלה אמון בציבור, במצב בו רוב הציבור לא בא לרמות אף אחד, הפקידות הממשלתית תגבש מדיניות שגויה מהיסוד. במקום לעזור, היא תפקח. במקום לסמוך, היא תחשוד.

היא תחייב רופאים להחתים כרטיס נוכחות, כי אין אמון שהרופא לא מרמה. היא לא תאמין שמורים עובדים גם בבית, אז תסרב לשלם להם. היא תשלם לאזרח קצבה רק אחרי שנבדקו כל הטפסים, גם אם הוא נמצא במצוקה. היא לא תיתן לאף עובד בממשלה לבצע רכש, שמא חלילה יקנה במכולת של אחותו. מי מכם שמגיע מהמגזר השלישי מכיר זאת היטב. החשב חושד. היועץ המשפטי חושד. אם אין לך אישור ניהול תקין, אתה הרי או מעלים כספים, או מלבין כספים. והתוצאה של מדיניות כזו, במצב שבו רוב האנשים לא באים לרמות, היא נזק גדול. פקידות שאין לה אמון באנשים שלא באים לרמות אותה - תרצה כל הזמן לפקח. ובוא לא נתבלבל: הרגולציה הזו לא תגרום לאף גנב לא לגנוב. היא תאמלל את חייהם של כל היתר.

ועכשיו אני מבקש מכם לקחת את אותו עיקרון שכולנו מכירים, ולהפעיל אותו על החינוך החרדי. החשבים והיועצים המשפטיים - הם אנחנו. העמותות הן מפעילי הרשתות החרדיות. לחלקנו, רמת חוסר האמון שלנו במה שקורה ברשתות האלה היא עצומה. אנחנו גם לא באמת יודעים. וכך, אנחנו הופכים כולנו לאותם פקידים שחושדים בכולם, תמיד. אם באמת כולם מרמים אותנו כל הזמן, הרווחנו. אבל אם הרוב לא מרמים, אנחנו מייצרים מדיניות ציבורית גרועה, כפי שג'וליאן לה גראנד הסביר באותו ספר. מדיניות שמאמללת את החיים לאנשים שרוצים לעשות טוב, כמו הרבה עמותות שיושבות כאן, ולא באמת עוצרת את מי שצריך לעצור.

ואחרי ההקדמה הזו, אני מבקש לדבר היום על אחד מהממצאים החשובים שעלו ממחקר פיזה 2022 - מצבן של הבנות החרדיות. אותה קבוצה שידענו שהיא כן משתלבת בשוק התעסוקה, אבל לא ידענו מה קורה איתה ברשתות החינוך החרדיות. דרך פיזה, אני מבקש לשתף אתכם במסע שאני עובר בשנה האחרונה בניסיון לקדם תהליכי הערכה כדי לעזור לאותן רשתות להצליח. אני מבקש לשתף אתכם כי אני חושב שחוסר האמון הכמעט מוחלט שיש ביחס לחינוך החרדי עלול להוביל אותנו למקום לא טוב. הגיע הזמן לעצור רגע, כחברה, מהמרוץ הזה לתהום. ראינו לאן הוא מוביל אותנו.

את המסע הזה התחלתי בשאלות. מה אנחנו רוצים מהבוגרים של מערכת החינוך שלנו, כולל אלה מהקהילה החרדית? אני לא נכנס לסוגיה החשובה של שוויון בנטל. אני כן רוצה להתמקד במערכת החינוך. בחוק חינוך ממלכתי שנחקק ב-1953 יש תשובה. מהי מטרת החינוך? קודם כל, "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו". זו המטרה הראשונה.  

אבל לשם מה? לשם מה אנחנו כמערכת מבקשים לייצר בוגרים עם ידע, מיומנויות וערכים? החוק קובע שעלינו להנחיל את עקרונות מגילת העצמאות וגם "ללמד את תורת ישראל". אבל למה? רק כסף? צמיחה? ייצוא? התשובה שלי כללה שלושה דברים, מרמת הפרט עד רמת המדינה:

1. אנחנו רוצים שכל אחד, כל אזרח, יממש את השאיפות שלו. בין אם הוא רוצה להיות רופא, אסטרונאוט, כלכלן או רב גדול.
2. אנחנו רוצים שאף אחד לא יהפוך לנטל על הקופה הציבורית, אלא אם נולד חלילה עם מוגבלות. זה נכון ברמת הפרט, המשפחה וגם הקהילה.
3. אנחנו רוצים כמדינה לשמור על הזהות שלנו, ולפתח את היהדות שלנו. זה הנכס הכי חשוב שיצרנו. אנחנו העם ש"הוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

צמיחה זה חשוב. בלעדיה אי אפשר. אבל בהרבה תחומים אחרים בחיים, אנחנו מסבירים לעצמנו שצמיחה כלכלית היא לא חזות הכל. מי שהוביל את הקריאה הזו הוא ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל. ואם אנחנו באמת מאמינים במושג של Beyond GDP, הוא צריך לחול על כולם. שוב - לא במחיר של תלות או נטל. אבל לכל אחד יש שאיפות שונות, ואנחנו כמערכת חינוך צריכים לאפשר לו לממש אותם. גם אם הוא חרדי.

‍לכן, בחודשים האחרונים אנחנו מנהלים את המגעים המתקדמים ביותר עם הרשתות החרדיות על כניסתן למערך ההערכה והמדידה הארצי מאז הקמתה של ראמ"ה, ב-2005. עדיין מוקדם לשתף בפרטים המלאים. כן אפשר לומר שאם באמת יתקיימו מבחנים וסקרים שלנו במערכת החרדית כולה, הדבר ייעשה באופן שיאפשר השוואה בינה לבין החינוך הממלכתי, יתבסס על אותם סטנדרטים שקבע המשרד, וינוהל באופן שיבטיח שכלי ההערכה יותאמו תרבותית לקהילה החרדית.

אוריינות במתמטיקה, במדעים ובקריאה: תמונת מצב תלמידים בני 15 (ראמ"ה 2023)

למדתי בשנה הזו שזה מסע ארוך, בשבילים שלא נשאר בהם גרם של אמון. וזו טרגדיה. זה לא עובד אם אין אמון. זה לעולם לא יעבוד. מי שרוצה לעשות מבחנים כדי לפקח, ימצא את עצמו בלי מבחנים ובלי פיקוח. כך בדיוק קרה במערכת החינוך הממלכתית ב-2018, אז ביטלנו שני מבחנים ארציים בשל הטיות שמצאנו. כדאי שנלמד מטעויות. מדידה שמאיימת על המערכת מעבר לסביר, מביאה תמיד לניסיונות הטיה, כפי שקרה במבחני המיצ"ב, שמאז נפסלו - לא חזרו לסדרם. מי שושב שאפשר לכפות מדידה ולקבל נתונים מהימנים, טועה ומטעה. לכן, מדידה שלא מבוססת על אמון, סופה שתיכשל. גם אם זה ייקח זמן.

מבחני פיזה, והתוצאות שהשיגו הבנות החרדיות, הראו לנו שאפשר לתת אמון במוסדות וברשתות שלימדו את הבנות האלה. לא אמון עיוור. גם בחינוך הממלכתי אין אמון עיוור. אבל במקום להניח שכולם מרמים אותנו, הגיע הזמן למדיניות ציבורית שנקודת ההתחלה שלה היא שונה. אפשר להניח שגם ברשתות החרדיות רוב המורים והמנהלים עושים את מלאכתם נאמנה, משקיעים את נשמתם, ומלמדים את הבנות לכל הפחות שפה, מתמטיקה ומדעים. הרי בעוד חוזר המנכ"ל של "לימודי הליבה" מדבר כמעט כולו על תשומות, על כמה שעות מלמדים איזה נושא, פיזה מאפשר לנו לבחון את התוצאות. ויש תוצאות.  

מה אנחנו רואים בפיזה? אנחנו רואים שינוי מתמשך במקומן של החרדיות בחברה הישראלית. נכון, לא מדובר על הבנים. ועדיין, כמחצית מהבנים לומדים ביסודי באותן רשתות. ואצל הבנות, במבחן הכי חשוב למדידת מיומנויות, לא רק ידע, אנחנו רואים שינוי במיקום היחסי שלהן לאורך שלושה מחזורים. במחזור האחרון הן ניצבות בשורה אחת עם החינוך הממלכתי. הפערים בין שתי הקבוצות מאוד נמוכים, גם אם לא מובהקים. במתמטיקה נקודה, במדעים ובקריאה שתים עשרה, שלוש עשרה נקודות. במונחים סטטיסטיים, זה לא מובהק. אבל תראו את התמונה של החברה הישראלית: החרדיות עברו מהמקום השלישי לעמדת הובלה.

רבים ניסו לבקר את הנתונים. הן רימו, זה לא מייצג, המשגיחות היו שלהן, נבחנו רק הסמינרים שסיננו. ואחרי שכל הטיעונים קיבלו מענה, עלתה השאלה - מה פתאום מובילות. במתמטיקה הן בסך הכל בנקודה לפני החילוניות, הפער לא מובהק, ומה שקרה זה שכולם ירדו, אבל החרדיות ירדו פחות. אבל הדיון כאן הוא הרבה מעבר לנקודה. אנחנו רואים שינוי ביכולות של הקבוצות השונות בחברה הישראלית. ואותי לימדו שכאשר רואים משהו שעובד, כדאי לשאול למה, ולנסות לחקות אותו. משהו במה שקורה בחינוך החרדי עובד. אנחנו החילוניים לא יודעים מה קורה שם, אז אנחנו מאוד חשדניים. אבל יש נתונים. וראמ"ה קיימת כדי להציג אותם.

אז במסע הזה שלי התחלתי לשאול. הדבר המדהים בעיניי הוא שההישג של החרדיות לא הגיע משום מקום. הושקעו כספים. קרו דברים. נכתבו נהלים. יש הרבה אבות ואמהות חילוניים להצלחה הזו, מהאג'נדה הכלכלית של מנואל טרכטנברג שאימצה הממשלה לפני כמעט עשרים שנה, דרך פרשנים ופרשניות בתקשורת שלא הרפו, ועד לעמותות שדרשו שוב ושוב שלא לוותר. השינוי הזה לא קרה בחלל ריק. יש עוד הרבה מה לעשות, אבל אפשר רגע לקחת נשימה ולהגיד, וואוו. שאפו. המנגנונים החברתיים שלנו אולי הרגו את האמון, אבל התוצאה לא רעה.

אבל לצד שינוי המדיניות הממשלתי, אני רוצה לציין עוד ארבעה דברים שמתנהלים אחרת בחינוך החרדי. דברים שכולנו מדברים עליהם שנים בחינוך הממלכתי.  

הדבר הראשון - אוטונומיה. הייתה מי שאמרה שכל פעם שמשרד החינוך רצה לעשות אוטונומיה, הוא שלח ספר נהלים עב כרס שהסביר איך תתנהל האוטונומיה. בחינוך החרדי, מקום המדינה, נאהב את זה או לא, יש אוטונומיה. ומהפגישות שלי שם, הם מתייחסים לאחריות שניתנה להם בחרדת קודש. כנראה שיש גם העסקה של קרובי משפחה (ואולי זה עדיף ממצב שבו אין מורים), וכנראה שיש גם רכש שלא מתבצע במכרז כהלכתו. אבל מעילה בכספי ציבור היא חטא דתי, וזה יותר חזק מכל חשב מלווה.

הדבר השני - מיקוד במיומנויות. רש"י כתב בפרשנות לאחד מעמודי התלמוד ש"בר אוריין" הוא "בן תורה". גם המונח דאורייתא מגיע מאותו שורש. תורת ישראל היא תורה אוריינית. זו היכולת לפרש. להבין. להיות ביקורתי. להיות יצירתי. וכמו במיומנויות, זה תמיד מבוסס על ידע. אבל ידע לבד, ה"פשט", לא מספיק. בלי אוריינות אי אפשר. כאשר דיברתי על תוצאות פיזה באחת הרשתות, עצר אותי המנכ"ל וביקש להכניס לחדר את המפקחת על לימוד המיומנויות. יש כזו.

הדבר השלישי - נחישות והתמדה. המשגיחות שלנו במבחן פיזה מדווחות שהבנות החרדיות לא עזבו את המחשב עד שסיימו את השאלות. תגידו לי - "זה לא הוגן, החילוניות כן עזבו". אבל שימו בבקשה כובע אחר. רוב הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן בעולם המודרני הן כאלה שמחייבות נחישות והתמדה. אין פתרונות קלים. היכולת להיות נחוש, להתמיד, להתמקד - היא קריטית. כשאומר לי רב באחד הסמינרים, שהן מצליחות כי אין בכיתה טלפון נייד ואין הסחות דעת, הוא יודע על מה הוא מדבר.

הדבר הרביעי - מערכת תמריצים. בשיחה עם אחד מהרבנים החשובים בסמינרים של הבנות החרדיות, הוא שאל אותי מה יוצא להם מהמבחנים שלנו. אמרתי לו שחשוב לדעת אם הסמינרים הצליחו. הוא הסתכל עליי במבט של אדם מבוגר שראה הרבה ומדבר מעט, ואמר לי שהם מודדים את התוצאות האמיתיות. שילוב בתעסוקה. מתברר שחלק מהסמינרים עוקבים אחרי הבנות שלהן אחרי סיום הלימודים. אם זה נכון, הוא בוחן את עצמו בתלושי שכר, ולא במבחני מיצ"ב. וזה עוד לפני שאמרנו שחרדית בהייטק היא שידוך יותר טוב מחרדית שעובדת בהוראה. אם אותה מתכנתת תצליח לפרנס גם את בעלה האברך, מה רע?

ועכשיו, בואו נהיה לרגע כנים עם עצמנו. חלק מהדברים האלה - בהתאמות כאלה ואחרות - היינו שמחים לאמץ גם בחינוך ממלכתי. חשוב שמנהלי בתי הספר ידעו מה קורה עם התלמידים שלהם אחרי שסיימו ללמוד. עדיין לא מצאנו את הדרך להפוך את הטלפונים הניידים לנכס ולא לנטל שפוגע ביכולת הלמידה. בראמ"ה אמנם סיכמנו לשנות את תמהיל השאלות במתמטיקה, כך שיהיו יותר שאלות אורייניות, וניתן ציון לכל מיומנות, אבל ההערכה אצלנו עדיין מבוססת ברובה על ידע. וביחס לאוטונומיה, עדיף שלא לדבר. אני מאמין גדול במערכת הציבורית ובחינוך הממלכתי. שמודדת תוצאות, ונותנת מרחב וגמישות לניהול התשומות והעשייה. בתי הספר שלנו לא כאלה.

אני לא יודע אם מערכת החינוך החרדית עובדת. אני רק יודע מה הראה מבחן פיזה ביחס לחרדיות. אבל אני חושב שבמקום לכפות עליהם להיות כמונו - כדאי שנעצור רגע ונשאל איך אנחנו מצליחים לאמץ את הדברים הטובים שיש אצלם. בוא נלמד זה מזה, במקום לריב זה עם זה. החינוך החרדי אמנם מופעל על ידי עמותות, אבל הכסף הוא כסף ציבורי. אם הוא עומד בתוצאות שמערכת החינוך הגדירה לעצמה, כולן, וגם מלמד הרבה יהדות, באמת נרצה שיעבוד לפי התקשי"ר? לפי חוק חובת המכרזים? האם זה שמיכרזנו את עצמנו לדעת יצר ממשלה יותר טובה? יותר מתפקדת? אין עוד פרשות שחיתות?

ועוד הערה. זה שבית הספר מופעל על ידי עמותה, לא הופך אותו לבית ספר פרטי. ממש לא. אם הכסף ציבורי. אם הסטנדרטים ציבוריים. אם הפיקוח ציבורי. ואם ההערכה ציבורית. זה ציבורי. גם קופות החולים הן עמותות, ועדיין מערכת הבריאות שלנו היא מערכת ציבורית. אז בואו נעצור רגע לפני שאנו מכריזים על מותה של המערכת הציבורית. אנחנו בשיח אמיתי עם הרשתות על מדידת התוצאות שלהן. אם נדע לבנות משהו יחד, יצרנו משהו משותף, לכל תלמידי ישראל.

יש לנו הרבה ללמוד אחד מהשני. בואו לא נשכח שכבר עשרים שנה לא עשינו רפורמה גדולה באמת במערכת הממלכתית. אפילו את מסמך דמות הבוגר אנחנו עדיין מתקשים ליישם. רלוונטיות ההוראה בתיכונים נתפסת נמוכה כבר שנים. אנחנו לא מצליחים לפרוץ דרך בפיזה, פירלס משקף שיש לנו בעיה גדולה בשפה ביסודי, ועדיין לא מצאנו איך משנים את מעמד המורה.

יש לנו הרבה אתגרים. גם בראמ"ה. אנחנו צריכים להבין איך אנחנו באמת מביאים ערך. לכל בית ספר. גם הממלכתי, וגם החרדי. לא כגוף פיקוח. לא כרגולטור. אלא כשותף, גוף מסייע. זה הדבר שאנחנו צריכים לעשות. גם עם בני יוסף, גם עם החינוך העצמאי, גם עם הסמינרים, בוודאי שעם יתר בתי הספר שאינם חרדים.

אז אם אנחנו רוצים לחשוב איך להצליח במבחני הפיזה הבאים, בואו נסתכל על ארבעת הדברים האלה שמאפיינים את המערכת החרדית. לא צריך להעתיק בלי לחשוב. כן צריך להכיר וללמוד. אם זה לא יועיל, זה בטח לא יזיק.

השנה אנחנו מציינים עשרים שנה לאישור ההמלצות של דוח דוברת ועשרים שנה להקמת ראמ"ה.

זה זמן טוב לשאול: מה קרה בעשרים השנים האלה במערכת החינוך? מה קרה אצלנו בישראל? מה קרה בעולם?

בתחום החינוך, המחקרים הבין-לאומיים הם כנראה המקור היחיד שמספק תמונת אורך (בזמן) ורוחב (במדינות). והריהם. ישראל משתתפת בשלושה מחקרים מרכזיים:

פיזה  – שלושה מבחנים בקריאה, במתמטיקה ובמדעים, לבני ובנות 15. נהוג לומר שאלה מבחנים מבוססי מיומנויות, שאלות ב"הקשר של החיים". לפניכם דוגמאות לשאלות כאלה. ובשלושת התחומים, לאורך התקופה הזאת, ישראל עולה ומדינות ה-OECD יורדות, ועדיין – במתמטיקה ובמדעים אנחנו נמוכים מהממוצע.

בטימס, יש שני מבחנים, לתלמידי כיתות ח'. נהוג לומר שאלה מבחנים מבוססי ידע, HARD CORE מתמטיקה ומדעים. גם כאן יש לפניכם דוגמאות לשאלות, כדי להבין ההבדל.

בטימס עלינו מאוד לאורך השנים, היינו מעל הממוצע, ונפלנו חזק לפני שנתיים. חזרנו לממוצע. התוצאות של המבחן הזה הובילו את שר החינוך הנוכחי, יואב קיש, להחלטה על השינוי המבני הגדול ביותר שהיה במשרד בשנים האחרונות.

בפירלס, יש מבחן אחד, באוריינות שפה,לתלמידי כיתות ד'. גם שם, היינו מעל הממוצע, והפער הזה נסגר.

מה הנתונים האלה מספרים לנו? שבידע במתמטיקה ובמדעים אנחנו ממוצעים. במיומנות, בתרגום של ידע למשימות החיים, אנחנו חלשים. וישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות מדינה ממוצע מינוס.

אז אנחנו ממוצעים מינוס. כבר תקופה. וכדי לא להיות ממוצעים מינוס, חשוב לדעת היכן להתערב. לא על פי תחושות. אחרי שנתיים וחצי בתפקיד, אני מבקש להציג ארבעה אתגרים שהם גם הזדמנויות:

1. מורים: אנחנו עוסקים הרבה במחסור במורים, ובשכר המורים שעלה. צריך להבין: המחסור נגזר מהשאלה של כמה מורים צריך. אם מלמדים הרבה שעות, צריך הרבה מורים. ותשומות או שעות הן הרי לא פרמטר להצלחה. שכר חשוב וקריטי. גם כאמירה חברתית, וגם כי מורה חייב לחיות בכבוד. אבל מה שקורה הוא שלמרות העלאות השכר - ציוני הבגרות המנורמלים של סטודנטים שנכנסים ללמוד הוראה הולכים ויורדים. השקף לפניכם.

וכאשר מנתחים את ה-FUNNEL של כניסת מורים למערכת, מגלים מאות מיליוני שקלים שמושקעים בתהליכי הכשרה ויורדים לטמיון: על כל עשרה סטודנטים שהתחילו ב-2015 ללמוד במכללה חינוך, 6 סיימו את הלימודים ו-5 נשארו במערכת יותר משלוש שנים. אנחנו כמדינה מסבסדים שכר לימוד, אך בסוף - רבים נושרים, ביניהם גם אלה שאנחנו הכי רוצים - הנקודות הכתומות: סטודנטים עם ממוצע בגרות גבוה.

2. חרדים וערבים: מאז האג'נדה של מנואל טרכטנברג, הפורום הזה ממוקד מאוד בשתי הקבוצות האלה, ובצדק. אני אהיה זהיר ואומר שציבורית, העיסוק בחינוך החרדי הוא הרבה יותר אינטנסיבי מהחינוך בחברה הערבית - ואני לא בטוח שזה צריך להיות המצב.

השנה ראמ"ה בחנה כשליש מהבנים החרדים בייסודי, וכמעט את כל הבנות החרדיות בסמינרים בכיתות ט'. הן גם משתתפות בפיזה. הרבה שנים. מהנתונים אנחנו רואים שהן לא רק סגרו את הפערים ביחס לממלכתי, אלא הן אף עולות על בנות הממלכתי והחמ"ד בחלק מהתחומים. לעומת זאת, ראו את הפערים בין דוברי ערבית לבין דוברי עברית לאורך עשרים שנה. פער של כמאה נקודות לפחות, שהן כחמש שנות לימוד.  שירין תדבר אחרי, והיא מביאה רעיונות חדשים, אבל צריך לומר בכנות: עד היום, אין לנו שום מחקר על משהו שמתקרב לסגור את הפער הזה, בהיקף רחב, בחברה הערבית.

אז השנה הרחבנו את המדידה בציבור החרדי. הבנים והבנות בבני יוסף עשו לראשונה אי פעם מיצבים באנגלית, לצד מתמטיקה ושפה, בחינוך העצמאי יש מתווה מוסכם להשתתפות במבחני ראמ"ה. אבל - כמו שאנחנו רואים אצל דוברי הערבית, מבחנים הם לא ערובה להצלחה. משהו גדול בחינוך בחינוך במגזר הערבי צריך להשתנות.

3. מבנה: אנחנו עוסקים המון בשאלות של אפקטיביות בחינוך. אני רוצה להסיט את תשומת ליבו של הפורום לשאלת המבנה. עובדתית, משרד החינוך הוא הארגון עם הכי ההכנסות הכי גבוהות במדינת ישראל. בשנה שעברה זה הגיע ל-90 מיליארד שקל שמנוהלים דרך ציר ניהולי אחד, יותר מטבע, יותר מבנק הפועלים, פחות מתקציב החינוך של העיר ניו יורק.

קריטי שהסטנדרטים והערכים ייקבעו ברמה הלאומית, חסרה עבודה על המבנה הנכון למערכת הזו. לא רק בהיבט הקבוע של ביזור, שם הגפ"ן עשה מהפכה, אלא גם בשאלה של מבנה המשרד. אני שואל איך מתנהל מטה שלחברה בהיקף כזה? איך עובדים מנגנוני הדיווח? האם זה ארגון אחד? האם כמה חטיבות? אלו שאלות שמצריכות חשיבה.  

4. המדידה: ואחרי שדיברנו על הכל, נדבר עלינו. אנחנו בראמ"ה עובדים קשה כדי להפוך המדידה למועילה, וגם לרלוונטית. קשה מאוד לעשות שינויים במגזר הציבורי, אבל ראמ"ה בשנתיים האחרונות נבנתה מחדש. הפסקנו לפרסם ציונים מספריים, אלא רק קטגוריות, אין עוד טבלאות ליגה, התחלנו לתת תעודות הערכה לתלמידים שמשתתפים כי הם עוזרים לנו, ואין עוד דו"חות עבי כרס למנהלים ולציבור. שינינו גישה.

שינוי גדול נוסף שנעשה בשנה הבאה הוא מבחן חדש, דיגיטלי לגמרי, במובייל, שיבדוק רק מיומנויות. חשיבה ביקורתית, חשיבה יצירתית, אוריינות דיגיטלית, אוריינות מידע. הידע חשוב לעולם של מחר, אבל חשובים עוד כמה דברים. בעיקר איך אנחנו עובדים בסביבה דיגיטלית, פתוחה. על הטלפון הנייד. וכך יתנהל המבחן. (יש לכם כרטיס QR!)

אם אנחנו נהיה רלוונטיים, הסיכוי שהמנהלים במערכת יקשיבו לנו גדל. בשנה שעבר, מחצית מהמנהלים אמרו ששינו דברים בעקבות הדוח הקצר ששלחנו להם, ורק התחלנו.

_{צילום: עודד קרני}