תודה רבה על הזכות לדבר לפניכם, ותודה למנכ"ל רשת אמית, ד"ר אמנון אלדר, שמוביל את הרשת המפוארת הזאת כבר עשרים ושתיים שנה, ולסהר סיגאוי, מנהל תחום המצוינות ברשת, על ההזמנה.
כבוד גדול הוא להופיע ברשת כל כך ותיקה, כל כך מצליחה וכל כך ערכית. והדבר הזה ניכר בכל מקום שבו רואים אתכם או שומעים עליכם. מאחר שכאן יושבים האנשים שעושים זאת, חשוב לי לומר לכם – כל הכבוד לכם.
על פי התוכנייה, התפקיד שלי הוא לעודד אתכם לקבוע מדדים ולפעול על פיהם. פירוש הדבר להתחיל בתוצאות, כי תמיד מתחילים מהסוף. להבין איפה הצלחתם ואיפה לא הצלחתם, ואז לחזור לאחור. ולנתח. קודם כול – להבין עם מי לא הצלחנו, אצל אילו ילדים או קבוצות לא השגנו את התוצאה הרצויה. ואז לחזור עוד שלב לאחור, ולשאול מה עשינו שכן עבד, ובעיקר מה עשינו שלא עבד.
הידע הזה, חברים, נמצא לרוב בשטח. אצל המורים. אצל התלמידים. אצל ההורים. הם יודעים הרבה יותר טוב מכל מומחה. התפקיד של המומחים הוא בעיקר לעזור לשאול את השאלות הנכונות. ואחרי ששאלנו, ואחרי שהבנו, צריך לפעול. לקבל החלטות. להסיט משאבים. לשנות נהלים. זה הנאום הקבוע שלי על מדידת תוצאות. אני נותן אותו כבר כמעט עשרים שנה.
תסלחו לי, אבל אחרי הרבה מאוד מפגשים כאלה אני חש שכולנו כבר מכירים את תורת המדידה. והבעיה היא לא להציג את האידיאל, אלא לנהל לאורו את החיים עצמם. כל מי שניהל ארגון, גם אני בראמ"ה, יודע את התורה, אבל יודע גם שמאוד לא טריוויאלי להנחיל אותה. ועוד פחות טריוויאלי ליצור למורים בעלות עליה.
ואני שואל: למה? למה לא הצלחנו אחרי כל כך הרבה שנים להנחיל תרבות של מדידה בתהליכי העבודה השוטפים של המורים? של המנהלים? וגם שלנו במטה?
יש הרבה תשובות אפשריות על השאלה הזאת.
הראשונה והכי חשובה היא שבסוף הם, אתם, רואים את הפנים של הילד או הילדה. וכשאיש חינוך אמיתי רואה ילד, כל מה שקורה מסביב פחות רלוונטי. לא מדדים ולא טפסים ולא דיווחים. כי ילד זה דבר מורכב. ועגול. ואין לו מספר על המצח. ואנחנו רוצים במערכת שלנו אנשי חינוך אמיתיים. יש לנו ברוך השם הרבה כאלה. ואסור לנו להפוך אותם לטכנוקרטים של מדדים. אני גדלתי עם אימא שהיא גננת בחינוך המיוחד, ובתור ילד אני זוכר את הלילות ואת הימים שהשקיעה בכל ילד כזה. זה החינוך האמיתי. ואוי ואבוי לנו אם המדידה תהפוך את המורים שלנו לחשבים.
אבל, אימא שלי גם השקיעה המון באבחונים, כי היא הבינה שהאבחונים האלה – שגם הם מדידה – עוזרים לילד, ועוזרים לה לעזור לילד. וכאן מגיעה התשובה השנייה על השאלה למה זה לא עובד: כי ברבים מהמקרים לא אנחנו קובעים לעצמנו את המדדים. כשמישהו אחר קובע לך את המדדים, הם לא תמיד מדויקים, ואין לך באמת בעלות עליהם. זה לא שלך. גם אם המדד נכון. כשאתה הוא שקובע מה צריך לדעת, ובוחר את האבחון והוא נותן לך ערך – זו הרגשה אחרת.
כולנו יודעים שאין דבר חזק יותר מלהנחיל למישהו בעלות על משהו. כשהרמב"ם אומר ב"שמונה מעלות צדקה" –
"מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאֹל" (משנה תורה, הלכות מתנות עניים י׳:ז') –
הוא מתכוון כמובן לצדקה לעניים, אבל עשיית שותפות היא כנראה הדבר הכי חזק גם במדידה. אכן, ברבים מהמקרים היא מוגבלת. כי את המדדים לכאורה מגדירים מלמעלה. אבל, ועל כך נדבר בהמשך, "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" (בבא מציעא נט ע"ב). יש דרך לעשות זאת אחרת.
תשובה שלישית על השאלה למה לא הצלחנו להנחיל תרבות של מדידה היא שתחרות בחינוך עובדת עד גבול מסוים. היינו שם בימי המיצ"ב לפני עשור. היו לנו טבלאות הליגה. היו שחשבו – ויש שעדיין חושבים – שאם רק יהיו לנו עוד מבחנים ועוד תחרות, נצליח יותר. אבל בתי ספר אינם מוצרים שמתחרים על מקום על המדף, רשתות חינוך אינן "שטראוס" או "תנובה", ומערכת חינוך צריכה גם אמון, ואמונה ורוח – לא במקום מדידה, אלא לצד המדידה וכחלק ממנה.
ואלה כמה מהסיבות שאני לא באמת יכול לעמוד כאן ולעשות את התפקיד שהוגדר לי בתוכנייה. כי הרבה פעמים בשיחות עם אנשים שרואים הכול מלמעלה, החיים נראים כל כך פשוטים, והדרך נראית כל כך ברורה. אבל היא לא. ובדיוק כמו שאני, כמי שאמון על המדידה במערכת החינוך, אומר לכם את זה, אני חושב שנכון שאתם תגידו את זה למורים, להורים, וכן, גם לתלמידים שלכם. מי שמצפים שיהיה לנו עולם לינארי פשוט של סיבה ותוצאה – פשוט מנותקים.
וראמ"ה לא מנותקת.
אנחנו מבינים שהעולם אינו לינארי, ומדידה היא אמצעי ולא מטרה, והפנים של הילד אומרים יותר מכל מבחן, וחשובים מכל מבחן.
אבל אנחנו גם מבינים שאם לא יהיה לנו מצפן שיראה לנו דרך – הסיכוי שנחצה את כל המכשולים בדרך הוא אפסי. לכן, גם אם המדדים לעולם לא יצליחו לתפוס את המציאות המורכבת, אנחנו זקוקים להם כדי שיכווינו אותנו.
והאחריות שלנו, כמי שמודדים – וכמי שנמדדים בעצמנו – היא לנהל את התהליך הזה בזהירות. כל אזרח משקיע בנו, בראמ"ה, כשמונים שקלים בכל שנה – כדי שנייצר את 30 מיליון נקודות המידע בשנה, כדי שננתח אותן, כדי שנסייע לכם להפוך אותן לעשייה; אבל גם כדי שהנתונים שלנו יישארו אמצעי ולא מטרה, שלא ייתפסו כעונש או כאיום – לא על התלמידים, לא על המורים ולא על המנהלים. כדי שהנתונים שלנו יתוו דרך. כדי שיהיה אפשר גם לפעול לפיהם, אבל גם – אם צריך – להתעלם מהם ולומר: "זה אומנם נראה כאילו אני מתרחק מהתוצאות, אבל אני יודע שאני בדרך הנכונה, גם אם תידרש לכם בראמ"ה עוד שנה לגלות זאת". זה בסדר.
ועשינו בשנים האחרונות כמה דברים כדי שזה יקרה, ואני רוצה לשתף אתכם בהם. וכמו שאנחנו עשינו זאת כדי לעזור לכם, אני חושב שנכון שאתם כמנהלים תפעלו באותה דרך מול המורים שלכם, כדי ליצור תרבות של מדידה, כדי שמדידה תישא עִמה ערך, כדי שהיא לא תאיים.
אין עוד ציונים:
הדבר הראשון שעשינו היה לבטל את הציונים ולחסל את טבלאות הליגה. חינוך אינו ספרינט, וראמ"ה היא מצפן, לא סטופר. היא גם מדברת במילים, ולא במספרים. מי שקורא אותנו לא צריך להיות סטטיסטיקאי, להבין מה זה סולם 500 ומהי סטיית תקן, והאם פער של עשר נקודות הוא מובהק או לא. אנחנו מסווגים את בתי הספר לחמישה הֶקבצים – על פי מצבם בהשוואה לדומים להם. כך זה נראה בדיווח שמנהלי היסודי קיבלו לפני כמה שבועות. אנחנו, אגב, משקפים גם לתלמידים שהמבחן אינו אישי שלהם, אין בו ציון, והוא נועד לעזור לבתי הספר ולמערכת החינוך כולה.
דוח קצר – ונגיש:
אחרי שהסרנו את הציונים, בנינו את הדוח מחדש כך שבשני עמודים נוכל לשקף למנהל מה החוזקות ומה האתגרים שלו – על פי תחומי הידע, המיומנויות והערכים של דמות הבוגר. מה התחזק, איפה התרחקנו, ובמה נכון שאתם כמנהלים תתמקדו. וכפי שאנחנו מנסים להנגיש את זה לכם, אני חושב שטוב תעשו אם תצליחו להנגיש זאת למורים. מורה רוצה לדעת מהמדידה מה הוא צריך לעשות ועם מי. המספרים, האקסלים ועומס המידע מרחיקים אותנו, לא עוזרים לנו.
כך נראה הדוח החדש של ראמ"ה לבתי הספר:
מתן בחירה למנהלים:
דבר נוסף שיכול לעזור לכם כמנהלים לנהל נכון את המדידה בבתי הספר שלכם הוא יכולת הבחירה. מערך המבחנים והסקרים במערכת החינוך שמוצג לפניכם כולל שורה של אירועי הערכה. כן, כמערכת אנחנו חייבים לדעת מה קורה בבית הספר. זו המחויבות שלנו. אבל לצד מדידת החובה, בית הספר יכול לבחור לעשות מדידות נוספות. אנחנו דוגמים כל שכבה לתחום אחד, ואתם כמנהלים יכולים לקחת אחריות ולומר: אנחנו רוצים מידע נוסף.
לצד זה אנחנו עובדים קשה כדי לאפשר לכם ולמורים בחירה רבה יותר גם בכלי הערכה פנימיים, דיגיטליים, נוחים, שחוסכים זמן ומביאים עִמם ערך. כלי "תנופה" הדיגיטליים התמקדו בשנתיים האחרונות בשפה – בקריאה, כתיבה ודיבור בעברית, ערבית ואנגלית, אבל בקרוב יורחבו. השילוב של הבחירה בתהליכי ההערכה מעלה את הסיכוי שתמדדו מה שחשוב לכם, ומאפשר לכם לתת למורים בעלות על המדידה, ובעיקר על השאלה מה עושים אחרת אחרי שיודעים.
תעודות הערכה לתלמידים:
דבר נוסף שעשינו בשנה שעברה הוא לתת תעודות הערכה לתלמידים על ההשתתפות, וגם לשאול אותם איך היה. אני בוגר של מועצת התלמידים הארצית, בימים שבהם משרד החינוך הסתכל עלינו מלמעלה למטה. המציאות הזאת לא הייתה נכונה אז – והיא בטח לא נכונה היום. התלמידים הם השותפים שלנו. הם מבינים, הם קוראים, הם יודעים, וכמו שאנחנו מלמדים אותם – יש דברים שהם יכולים ללמד אותנו. תעודת הערכה היא הדרך שלנו לומר להם תודה, כי הם עוזרים לנו להבין כיצד לפעול.
הרחבת המדידה – גם אל הסמוי מן העין:
כאשר הרב ישי יזדי, המנהל הפדגוגי של רשת "בני יוסף", נתן שיעור בראמ"ה, הוא הביא את דבריו של רבי יצחק במסכת תענית:
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בְאֲסָמֶיךָ" (דברים כ"ח, ח'). תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ“ (בבלי, מסכת תענית – דף ח', עמוד ב').
על פניו, אמר הרב יזדי, בהגדרה – הברכה נמצאת במקומות שאי-אפשר לראות ואי-אפשר למדוד. זה נכון. אבל זה לא מצדיק לא לנסות. כדי שהמדידה תיצור ערך, אנחנו צריכים לאפשר למורים וגם לכם למדוד את הדברים שלדעתכם הם חשובים. לא רק ידע, גם ערכים. מאהבת הדעת, לאהבת האדם, לאהבת הארץ. וגם מיומנויות.
אני שמח להכריז כאן שהשנה, בפעם הראשונה אחרי עשרים שנה, ראמ"ה משלימה פיתוח של מבחן חדש, ניסיוני, שממוקד במיומנויות חוצות התחומים, מבחן "תנופה למחר". אחרי תהליך פיתוח ארוך, נציע לבתי הספר מבחן דיגיטלי, חדשני, רב-תחומי, באמצעות הטלפון הנייד, שיכניס את התלמידים להקשר מהחיים – ויבקש מהם לפעול בו: לחפש ב-WAZE, לכתוב פוסט, ליצור תמונה ב-AI. פיתחנו מחוון כדי לבדוק כיצד הם מתמודדים עם מיומנויות המאה ה-21. חשיבה ביקורתית, יצירתית, אוריינות מידע ואוריינות דיגיטלית. הרישום למבחן כבר החל, ואני מזמין אתכם להיכנס לאתר ולהירשם.
לצד המבחן החדש אנחנו שואלים שאלות רבות נוספות. למשל, האם התלמידים מאמינים שהם יכולים להצליח? או שנתנו להם תחושה שיש כאלה שלא יצליחו לעולם? אנחנו בוחנים אפשרות לשלב Emojis בסקרים שלנו, אבל מה שלא נעשה, תמיד, ככלות הכול, יהיה משהו סמוי מן העין בבית ספר. משהו שאתם מייצרים, שהוא קסם שאי-אפשר למדוד.
ואני אומר את זה כי גם בתוך בתי הספר שלכם יש "אקס פקטור" כזה, והמורים צריכים לדעת שהמדידה לעולם תהיה חלקית. כמה שלא נמדוד – אתם, הרשת, או אנחנו – תהיה גם ברכה, והיא תמיד תהיה במקום הסמוי מן העין.
לסיכום:
יש לנו עוד הרבה עבודה כדי שהנתונים ישאו עִמם ערך, ובעיקר לא יצריכו כל כך הרבה התעסקות מצִדנו. יש גם הרבה תשובות על השאלה למה כל כך קשה לנו לאמץ תרבות של מדידה. להסיט שעות. לבטל תוכניות בגפ"ן. לקנות אחרות. ולקבל החלטות קשות. אבל בשורה התחתונה, מדידה מניבה ידע, ובלי שנדע יהיה לנו קשה מאוד לפעול. אסור שהמדידה תהיה חזות הכול, אבל זה לא אחראי מצִדנו לראות בה נטל מעיק ולא למצות את הערך הטמון בה.
לפני כעשרים שנה גיבשנו את מתודולוגיית התכנון בממשלה, כתבנו את מדריך התכנון הממשלתי, עיגַנו את תהליך הגיבוש של תוכניות העבודה, את אגפי המדיניות שיש היום בכל משרד, ואת החובה לקבוע מדדי תוצאה. יש היום הרבה מאוד תכנון במערכת, הרבה מאוד מדידה. האם היא הביאה עמה תוצאות? האם היא הפכה את הממשלה לטובה יותר? אני לא בטוח. והדוח האחרון של מבקר המדינה בנושא התנהלות המערכות האזרחיות לאחר השבעה באוקטובר משקף זאת.
אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים לוותר לעצמנו. גם אנחנו, שאמונים על המדידה, צריכים להסתכל על הנתונים בעיניים, ולפעול. להציב תוצאות, להבין מה קורה - ולשנות מה שנדרש. ואני מפציר בכם שתנסו לעשות זאת גם אתם. גם זו החובה שלנו כאנשי חינוך.
.png)
.png)
.png)
.png)
.png)
.png)
.png)
